עקרונות לאימון מערכת הפסיה

התמונה לקוחה מהאטלס לאנטומיה של Netter

הפסיה היא הדבר החדש בפי המטפלים בשנים האחרונות. אבל האוסטאופתים מדברים על פסיה כבר יותר מ - 130 שנה. אחד העקרונות המנחים את האוסטאופת הם שהגוף הוא יחידה פונקציונלית אחת, ושהפסיה היא שמחברת את כל חלקי הגוף מכף רגל ועד ראש. חלק גדול מהטיפול האוסטאופתי הוא טיפול בפסיה.

כשספורטאי נפצע, רוב הסיכויים שהפציעה היא לא בסיבי השריר או בשלד, אלא באחד ממרכיבי מערכת הפסיה. הפסיה היא רקמת החיבור המחברת אותנו מכף רגל ועד ראש. היא כוללת מבנים כגון גידים ורצועות, קפסולות מפרקים, מעטפות שרירים ורטינקולום, בנוסף ליריעות של רקמת חיבור כגון הפסיה האיליולומברית (Iliolumbar fascia שבתמונה). הפסיה מתמזגת עם קירות כלי הדם, הלימפה והעצבים, מקיפה איברים פנימיים ומחברת אותם לשלד, מתמזגת עם מעטפת העצם (פריאוסטאום) ובכלל נמצאת בכל מקום.

ד"ר רוברט שלייפ (Robert Schleip) ודיוו גיטה מולר (Divo Gita Muller) כתבו מאמר ב - 2012, שדן בתכונות הנפלאות של הפסיה ואיך לאמן את אותה מערכת, כדי לשפר את היכולת הגופנית.

אביא פה את עיקרי הדברים. את המאמר בשלמותו ניתן להוריד כאן או לקרוא ישירות כאן.

תכונות הפסיה ע"פ שלייפ ומולר:

יכולת אצירת אנרגיה: איך חיות כמו קנגורו או אנטילופה מנתרות לגובה ומרחק כה רבים? לפסיה יש יכולת של אצירת אנרגיה, ושחרורה בפעולות כמו קפיצה וריצה ואף הליכה. בפסיה באיכות גבוהה סידור הסיבים הוא מעין סידור של שתי וערב. הסיבים גליים ומזכירים מבנה של קפיץ. לעומת זאת בפסיה באיכות נמוכה הסיבים שטוחים וסידורם מפוזר. חוסר תנועה ופציעות גורמים ליצירת קשרים נוספים בין סיבי הפסיה, דבר המגביל את יכולת הסיבים להחליק האחד כנגד השני. אימון נכון, כמו גם טיפול, יכולים להחזיר לפסיה את סידור הסיבים הנכון ואת צורת הסיבים הגלית וכך לשפר את יכולת הפסיה לאצור אנרגיה.

הידרציה והתחדשות: כשני שליש מהפסיה הם נוזלים. כאשר יש לחץ מכני על הפסיה (מתח כתוצאה מפעילות או מתח/לחץ בטיפול) הנוזלים יוצאים מהפסיה כמו בספוג, ובשחרור הלחץ או המתח נכנסים נוזלים חדשים ומרעננים את הסיבים והתאים.

תחושה: הפסיה היא האיבר בעל איברי החישה הרבים ביותר בגוף. זה כולל תחושת כאב (נוציצפטורים) ותחושה פרופריורצפטיבית (תחושת התמצאות במרחב - איברי החישה נקראים פרופריורצפטורים). אם בעבר דיברו על הפרופריורצפטורים בגידים וברצועות כבעלי חשיבות גבוהה, כיום יודעים שאלו מגיבים רק בשינויים קיצוניים של טווחי תנועה, בעוד הפרופריורצפטורים בפסיה מגיבים גם לשינויי התנועה הקטנים ביותר.

עקרונות אימון הפסיה ע"פ שלייפ ומולר:

העקרונות הבאים מבוססים על תכונות הפסיה הנ"ל.

עיקרון התנועה הנגדית: עיקרון שמנצל את יכולת אגירת האנרגיה של הפסיה. לפני ביצוע תנועה יש לבצע תנועה בכיוון הנגדי כדי לאגור עוד אנרגיה. לדוגמה: לפני כיפוף קדימה יש להתכופף מעט אחורה.

עיקרון הנינג'ה: בעיקר כדי למנוע פציעות, לשפר את סידור סיבי הפסיה ולהגמיש אותה. ע"פ עיקרון זה התנועה צריכה להיות חלקה ושקטה ללא שינויי כיוון קיצוניים. לפני שינוי כיוון יש להאיט ואחרי שיוני הכיוון להאיץ עוד פעם. לדוגמה לעלות ולרדת המדרגות באופן הכי שקט שניתן.

מתיחות איטיות ודינמיות: מתיחת השרשראות המיופציאליות. התנועות אינן סטטיות אלא תנועות איטיות בכיוונים שונים, המיועדות למתוח את השרשרת המיופציאלית הארוכה ביותר. לתנועות ניתן להוסיף גם נדנוד בסוף הטווח, התנגדות הסוף הטווח כאשר השריר במצב הארוך ביותר שלו, תנועות קטנות בסוף טווח המתיחה, ובנוסף ניתן להוסיף תנועות נגדיות כמו בעיקרון הראשון.

מנגנון ההתמצאות במרחב: כדי לשפר את מנגנון ההתמצאות במרחב, יש לבצע מגוון רחב של תנועות כדי שהתנועות לא יהפכו אוטומטיות, ותמיד תהיה מעורבות של המוח בתנועה. ניתן לבצע תנועות גדולות עם תנועות נידה קטנות בסוף הטווח ותנועות גדולות המערבות את הגוף כולו.

חידוש הנוזלים: כדי לנצל את יכולת ההתחדשות של הפסיה, ניתן להשתמש בכדורי טניס או בגלילים נוקשים כדי ליצור לחץ מקומי. הלחץ יגרום ליציאת הנוזלים מהאזור, ושחרור הלחץ יגרום לחזרה של נוזלים חדשים רעננים. זה גם מה שקורה בטיפול המיופסיאלי.

מספר דברים שכדאי לזכור:

רוב הפציעות קורות בשרירים, ברצועות ובגידים הקטנים. רוב הפציעות קורות לא בסיבי השריר עצמם, אלא ברקמת החיבור.
תהליך אימון הפסיה הוא תהליך ארוך שיכול להמשך בין 6-24 חודשים עד שרואים תוצאה. מספיק אימון של מספר דקות 2-3 פעמים בשבוע כדי לגרום לשינויים בסיבי הקולגן של הפסיה. תכנית האימונים של הפסיה צריכה להעשות כחלק מתכנית אימונים שכבר מתבצע.

קישורים לסרטונים מעניינים:

https://www.youtube.com/watch?v=94hfsTnYEnU - סרטון שמדגים תרגילים לאימון מערכת הפסיה

https://www.youtube.com/watch?v=bGlZpZgwnAc - סרט בארבעה חלקים של ה - BBC על איש שאיבד את המערכת הפרופריורצפטיבית שלו. מראה עד כמה אנחנו תלויים במערכת הזו.

חזרה למאמרים